<h1>או"ז הלכ' גיד הנשה סימן תנ"ח</h1>
<h2>דף קמב.</h2>
מתני' חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם ואם לאו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם. ותיבטל ברובא שאני חתיכה הואיל ויכול להתכבד בפני האורחין. אני יצחק בר משה נב"ה המחבר סיפר לי ה"ר משלם זצ"ל המעשה שעשה ר' יעקב צרפתי הדר בנורבורק כי שחט ג' אווזות ונתנבלה אחת ונתערבה בין שתים השחוטות ולא הובררה הנבילה וצוה להשליך אחת לחוץ ושתים לאכול וכן עשו על פיו וזרקו את אחת לחוץ ואכלו השתים. והזקיקני לכתוב את הנראה בעיני ואומר אני כי שגגה גדולה שגג וצריך כפרה כדמוכח מתניתין דדוקא כשמכיר הגיד והחתיכה אז משליכן לחוץ ושאר הגידין והחתיכות נאכלין כשאין בהם בנותן טעם, אבל אין מכירו לא אמרינן שיקח אחת שירצה ויזרוק לחוץ ונאמר דההיא שנתערבה היא שזרק לחוץ ויאכל השאר אלא כולן אסורות. ואע"ג דאוקמה לה בגמ' בחתיכה הראוי' להתכבד בה דלא בטלה מ"מ מדאורייתא בטלה ואפ"ה לא שרינן לזרוק אחת לחוץ. וכי פרכי' בגמ' אסיפא וליבטיל ברובא ושני גבי גיד בריה שאני וגבי חתיכה בראוי' להתכבד אכתי ה"ל למפרך ונזרוק אחת לחוץ והשאר ניכול, אלא משום דפשיטא לי' לתלמודא דליכא למשרי בהכי וטעמא שמא יקח מן הקבוע ויאכל כדאמרי' גבי ט' חניות. וכי פרכי' בהתערובות [ע"ג, ע"א] אשינוייא דרב אשי דאמר בע"ח חשיבי ולא בטלי ונמשוך ונקרב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשנינן ה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ותו פרכי' ונכבשינהו דניניידו ונימא כל דפריש מרובה פריש אמר רבא גזירה שמא יבואו עשרה כהנים בבת אחת ויקריבו, הרי פריך שנקח האחד ונקריב ונאמר שהאיסור נשאר שם, אבל הא לא פריך נמשוך אחד לחוץ ונמיתנו ונאמר דהוא שנתערב הוא שמת והשאר נקריב כולם אפי' בב"א, משום דפשיטא לי' לתלמודא דאסור לעשות כך דלא אמרי' הוא שנתערב הוא שנפל אלא היכא שנפל מעצמו ודוקא שנפל לאור ונשרף או לים הגדול שאינו בעולם אבל ליקח בידים ולהשליך לאור או לים הגדול אסור. וטעמא שמא יקח מן הקבוע ויאכל, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב [שם ע"ד, ע"א] טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרי' הך דאיסור נפל' דוקא דנפלה מעצמה ודוקא לים הגדול הותרו כולן דליתה בעולם דלא שייך למגזר בי' שמא יקח מן הקבוע אבל איתי' בעולם אע"ג דנפלה מעצמה לא הותרו כולם שאל"כ תקשי דרב אדרב דאמר רב יהודה אמר רב [שם] טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות אחרות ופירשו מ' למקום אחד וששים למקום אחר פירשה אחת מארבעים אינה אוסרת אחת מששים אוסרת, והשתא אמאי אוסרת והלא כל הששים הותרו דהשתא כשנפלה [א'] לחוץ הותרו כל המאה דאמרי' האסורה נפלה לחוץ כש"כ כשנפלו הארבעים לחוץ שנאמר האיסור ביניהם ויהיו כל הששים מותרין לגמרי, אלא ש"מ דלא שרינן השאר אלא דוקא דנפלה לים הגדול אבל נפלה לחוץ והיא בעולם לא שרינן השאר ואע"ג דנפלה מעצמה, והיינו טעמא שמא יקח אחת מן הקבוע ויהנה בו. וכ"כ רבינו שמשון זצ"ל ודוקא נפלה ממילא אבל אם הפילה קנסי' שוגג אטו מזיד ודוקא לים הגדול אבל למקום אחר לא כדמוכח ההיא דפירשו ארבעים למקום אחר דלא מהניא פרישתם להתיר השאר וכן מוכח דקאמר [שם] רב כרב[י] אליעזר עכ"ל הרי פי' דאפי' אם הפיל בשוגג דאסור וסברא גדולה הי' לומר כדפי' דדוקא נפלה מעצמה ודוקא לים הגדול או לאור ולא מסתברא לומר אמוראי נינהו אליבי' דרב. ומדרשב"ל נמי שמעי' דוקא לים הגדול ודוקא שנפלה מעצמה דאמר רשב"ל [שם ע"ב] חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות שנפלה אחת מהן לים הגדול כולם מותרות דאמרי' הך דנפל דתרומה נפל ואצטריך דרב נחמן ואצטריך דרשב"ל וכו', ואם איתא לתנו רב נחמן ורשב"ל רבותא ולימא טבעת וחבית שנתערבו במאה משליך אחת מהן לחוץ והשאר מותר וכש"כ אם נפלו מעצמן אלא משום דאסור ליקח ביד ולהשליך ואפי' אם עשה בדעבד אסור. ותו אי כל היכא דנתערבה חתיכה חשובה בין החתיכות דקיי"ל דלא בטלה ואי שרינן ליקח אחת ולהשליך לחוץ ולומר מסתמא דהאי שהשלכנו לחוץ היא שנתערבה א"כ הא דקיי"ל דחתיכה הראוי' להתכבד בה בפני האורחין אוסרת השאר היכי משכחת לה כל שעה ישליך אחת לחוץ ויאמר מסתמא היא שנתערבה שהשלכתי לחוץ, דהכי פרכי' בהתערובו' [שם] דאמר ר' אלעזר חבית של תרומה שנתערבה במאה חבית פותח אחת מהן ונוטל הימנה כדי דימועה ויתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא ואמר רב נחמן בר יצחק גמע ושתי קא חזינא הכא ופי' רבינו שלמה כלו' א"כ דפותח לכתחלה הא דקיי"ל חביות סתומות לא בטלי ליפתחינהו ושנינן אלא אימ' נפתח' אחת מהן נוטל הימנה כדי דימוע ושותה, מעתה ה"נ א"כ דהוא משליך לחוץ לכתחלה א"כ הא דקיי"ל דחתיכה חשובה לא בטלה ואוסרת השאר היכי משכחת לה הא כל שעה יזרוק אחת לחוץ ויאכל השאר אלא ש"מ דאסור לעשות כן ואפי' עשה בשוגג אסור וכש"כ במזיד כדפי' רבינו שמשון זצ"ל כדפרי' לעיל. ואע"ג דתנן [תרומות פ"ה, מ"ט] סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור ואמרי' בההיא פרקא [הלכה ג'] ובפ"ק דחגיגה [הלכה ח'] ירושל' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין שרבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור ולא מתני' הוא שוגג מותר מזיד אסור מתני' בתרומה אתא למימר לך אפי' שאר כל הדברים אלמא דמחלקינן בין שוגג למזיד, ה"מ לענין ביטול שכבר נתבטל האיסור וכמאן דלית' דמי שהרי נתבטל (אפי') [אבל] בשיעורא דרבנן ואיכא למגזר שמא יקח מן הקבוע קנסי' אפי' שוגג ואסור. ותנן פ' נוטל [קמ"א, ע"ב] ר' יהודה אומר מעלין את המדומע באחד ומאה סאה תרומה שנפלה למאה חולין דקיי"ל דעולה מותר להעלותה בשבת ויהיו החולין מותרין ולא אמרי' מתקן הוא, ודוקא שנפלה למאה חולין מותר להעלותה והשאר נאכל שכבר נתבטלה בשיעורא דרבנן דמדאורייתא בטלה ברובא ורבנן הוא דאצרוך מאה דדימוע כדפי' רבינו שלמה זצ"ל פ' יוצא דופן [מ"ז, ע"א ד"ה חייבת] והלכך נתבטלה בשיעורא דרבנן ואפי' התרומה שנתערבה שריא לזר ואי בעי למיכלה וליתן דמי הסאה לכהן ה"נ דשרי אלא שרבנן אסרו לעשות כן שמא יאכל ולא יתן דמי הסאה לכהן ונמצא שגזל השבט, אבל סאה תרומה שנפלה לצ"ט (כי אין) [סאין] דליכא מאה וחד לא שרי ר' יהודה להעלות סאה אחת לחוץ ולאכול השאר ולומר דהי' סאה שעלתה היא סאה שנפלה. ואע"ג דאמר בגמרא דתרומה בעינא מחתא דפרכי' בגמרא והא קא מתקן ואמרי' דסבר לה כר' אליעזר דאמר תרומה בעינא מחתא דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחר ר' אליעזר אומר מדמעת כתרומה ודאי וכו' פי' דקא סבר תרומה בעינא מחתא והיא סאה שנפלה והי' סאה שעלתה ואפ"ה מאה וחד דוקא סבר דמעלין [דנתבטלה] בשיעור' דרבנן אבל בצ"ט דלא נתבטלה בשיעורא דרבנן לא סבר דמעלין. ותו אפי' ר' אליעזר דאמר מדמעת כתרומה ודאי הכי סבר דהשתא לא הותרו בנפילתה לארץ ואפי' מעצמה נפלה מדפרכי' אימור דשמעת לי' לר"א לחומרא לקולא מי אמר ולא להוי המעלה אותה מתקן בשבת, ואי סבר ר' אליעזר דהשאר הותרו א"כ לקולא נמי קאמר ואפי' להתיר התרומה שהיא בעון מיתה כש"כ לענין שבות דרבנן דשרי אלא על כרחין לר"א לא הותרו השאר וכ"כ רבינו שמשון זצ"ל דלר"א לא הותרו השאר. וידעתי שכבר טעו בדבר וטעו במה שפי' רבינו שלמה זצ"ל פ"ק דביצה [ג', ע"ב] בההיא חבילי תילתן דקתני יעלו באחד ומאתים ופי' דאם נתערב אחד במאתים יעלה אחד מהם וידלק והשאר מותרין. ויש שמתוך כך הורו במין במינו שמתבטל ברוב להסיר ממנו כשיעור האיסור והשאר מותר וטעו טעות גדולה חדא דגוף פי' רבי' שלמה א"א להיות כלל דהא קיי"ל בערלה וכלאי הכרם א"צ להרים ותרומה הוא דוקא צריך להרים מפני גזל השבט כדתנן פ' ב' דערלה [משנה א'] התרומה ותרומת מעשר של דמאי החלה והביכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זע"ז וצריך להרים. והערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים וא"צ להרים ופריך בירושלמי [הלכה א'] הכא את אמר צריך להרים [והכא את אמר א"צ להרים] ר' יעקב בר זבדא ר' אבהו בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט הא למדת דערלה וכלאי הכרם א"צ להרים כלל אלא יעלו דקתני זהו פירושו שהם בטלים בכך וא"צ להרים. ותו אפי' לפי' רבינו שלמה אין משם ראי' דשאני הכא שכבר נתבטל בשיעורא דרבנן באחד ומאתים להכי מהני כשמעלה האחד לחוץ אבל הכא שעדיין לא נתבטל בשיעורא דרבנן לא מהני ולא מידי כשיעלה כשיעור האיסור לחוץ הלכך הוראה בטעות היתה. וכ"כ רבינו שמשון במסכת ערלה דא"א לפרש כן. הלכך מכל פנים אסור לעשות כדברי ר' יעקב צרפתי. ותנן [שם פ"ג, מ"א] בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרים כולם ידלקו, ולא נאמר נשליך בגד אחד לחוץ ויהיו אחרים מותרי' ותנן [שם מ"ג] האורג מלא הסיט בבגד מצמר בכור ידלק הבגד משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק ופרכי' עלה ס"פ בתר' דתמורה [ל"ד, ע"א] וליבטל ברובו ומשני בציפרתא שעשה מן האיסור צורת צפור דחשיב דמיפה לי' לכולי' שק וכגון דלא ידע הי מינייהו דאיסור הלכך חשיבי ולא בטלי הלכך ידלקו, והשתא אמאי ידלקו נחתוך מלא הסיט ונשליך לחוץ ונאמר דהוא הוא דאיסור אלא ש"מ דאסור לעשות כן.
ואחרי כותבי זאת דרשתי וחקרתי מה ראה על ככה להורות כן ועל מה סמך ונודע לי כי יש לו כתוב בליקוטין מעשה בא לפני ר"ת זצ"ל בתרנגולת של איסור שנתערבה עם שאר תרנגולות וצוה להשליך אחת והתיר האחרות מדפריך פ' גיד הנשה אהא גיד שנתערב עם הגידין וכן חתיכה של נבילה שנתערבה עם החתיכות וליבטיל ברובא בריה שאני [וכן] חתיכה הראוי להתכבד בה בפני האורחין. ובריש פ' התערובות גבי חטאות המתות ושור הנסקל [ע"ג, ע"א] פריך וליבטל ברובא ומשני בע"ח חשיבי ולא בטלי, אלמא אי לאו בעלי חיים בטלי ואין זה קרוי בריה כיון שאינו חיה וגם אינה קרויה חתיכה הראוי' להתכבד בה בעוד שהיא שלימה עד שיחתכנה לחתיכות. וז"ל מה"ר אברהם מטו"ל מעשה באחד ששחט ד' עופות והאחרון לא בדק בסימנין ונתערבו כמדומה לי ששמעתי מרבינו יצחק שכולן מותרין שאע"פ שאותו שלא בדק נאסר מטעם חזקת איסור שעליו מ"מ כיון שנתערב במותרין כולהו שרו דכל חד וחד הוי ספק ספיקא, ואפי' היכא שהיתה נבילה גמורה ונתערבה במותרין שמעתי בשם רבינו יצחק דבטלי דהא דבעינן ששים היינו בדבר שטעמו מתברר אבל בדבר שאין טעמו מתברר אוקמוהו אדאורייתא. וראי' לדבר מדפריך תלמודא גבי ג"ה ליבטיל ברוב ואל יטעה אדם לומר דעוף אחד דבר חשוב ובריה הוא ולא בטיל דהא שור הנסקל לא חשיב ולא הוי בריה כדמוכח פ' התערובות עכ"ל ליקוטין. ורואה אני כי אלו הליקוטין מן הדרך הישר נוטין כי אין ממש בכל מה שכתב וחלילה וח"ו שמעולם לא הורו רבותי כך. כי תחלת דבריו שהביא מג"ה שנתערב עם הגידין ומחתיכה של נבילה שנתערבה עם חתיכות, לא זו העיר ולא זו הדרך אלא אדרבה משם יש להביא ראי' דכל דבר שאינו מתבטל מדרבנן אע"ג דבטל מדאורייתא אין להשליך האחד לחוץ ולהתיר השאר ולומר דהוא שנתערב הוא שהשליך לחוץ כדפי' לעיל בתחלת כתבי. וה"נ האי אווז שלם נהי דבטל מדאורייתא דלאו בריה הוא, ולא כמש"כ שאותו אווז אינו בריה כיון שאינו חי דהא טעותא הוא דטעמא דבריה לאו בחיותא תליא מלתא דהא גיד דלית בי' חיותא ושנינו גביה בריה שאני ואמר רב גידל [לקמן ק"ב, ע"ב] אכל צפור טהורה כל שהוא בחייה במיתתה בכזית וטמאה בין במיתתה בין בחייה בכל שהוא משום עוף טמא דהוי בריה ואין לו שיעור אע"ג דלא חי, אלמא טעמא דבריה לאו בחיותא תליא אלא או בשעת הכושר דכל שלא היתה לו שעת הכושר חשיב בריה כמו גיד וצפור טמאה ואבר מן החי ונמלה מתה וחטה של טבל או בכ"ד ששמו עליו בעודו שלם וכשאינו שלם איבד שמו קרוי בריה כדפי' רבינו יצחק זצ"ל, ומ"מ אווז נבילה לא הוי ברי' דהא אית לי' שעת הכושר גם לא איבד שמו כשאינו שלם דאפי' חתיכה אחת קורין אות' נבילה (אע"פ) [אלא ע"כ] הואיל וחשוב וראוי להתכבד בו. ולא כמש"כ דתרנגולת אינה קרוי' חתיכה הראוי' להתכבד בה בעוד שהיא שלימה, דהא מעשים בכל יום כשרוצים לכבד אדם חשוב בסיום מסכתות ובחופות מעמידין לפניו תרנגולת שלימה וזהו דרך כבוד ומותר לחותכה בסכין של ע"ז מפני שהוא מקלקל דבעודה שלימה ראוי' לדורן אדם חשוב דאמר רבא [לעיל ח', ע"א] מחתך מותר באטמי דקיימא לקורבנא נתחים [טובים] ירך וכתף שראויין לשולחן דורן לאדם חשוב וזה שחתכן הפסידן הלכך ה"ל חשיבי ולא גרעי מחתיכה חשובה דלא בטלה וחתיכה שלימה נמי לא אכלי לה אורחין עד דהדרי וחתכי לה. וחלילה וח"ו שמעולם יצאתה הוראה זו מפי הקדוש ר"ת זצ"ל אלא אי אתאמרא הוראה בביהמ"ד בתרנגולת של ספק איסור אתאמרה [טריפה] ודאית עם כשירה ודאית ונפלה אחת מהן לתוך כשירות אחרות. ולדברי רבינו יצחק זצ"ל שנתערבה אסורה ודאית עם שתי כשירות ודאות ונפלה אחת מהן לתוך הכשרות אחרות דהתם הוי ספק ספיקא ושרו כולהו ונתכוין הגאון להחמיר וצוה להשליך אחת לחוץ אע"פ שלא הי' צריך ובשעת הוראה דנו בהלכה לפניו וגלגלו בהלכות מכל המקומות ומעין ברי' מפני שהיו מדמין מעשה למעשה ושמעתא לשמעתא ושמע התלמיד שלא הגיע להבנה ברורה וכתב ולא הבין על העיקר וטעה וכתב כפי מה שהבין, אבל תרנגולת האסורה בודאי שנתערבה בין שאר תרנגולות חלילה לפה הקדוש שיורה בה שהיא בטילה אפילו מדרבנן דודאי חשובה היא להתכבד בה ולא בטלה. וכ"כ רבינו יצחק ב"ר ברוך בספר התרומה שלו בקצרותיו וזהו לשונו וצפור טהורה שנתנבלה או נטרפה אפי' שלימה אינה קרוי' בריה כדאי' פ' כל הבשר אפ"ה אינה בטילה אם היא דבר שבמנין או ראוי להתכבד עכ"ל הא למדת דצפור נבילה שלימה אינה בטילה כשהי' ראויה להתכבד בה אבל אם [אינה] ראוי' להתכבד בה בטילה ואווז ותרנגולת הכל יודעין שראוין להתכבד בהן הלכך לא בטלי. וגבי שור הנסקל וחטאות המתות דמשמע דאי לאו בע"ח בטלי ולא הוו ברי' לאו משום דלא חיין אלא דמטעם ברי' אין לומר דלא בטיל אע"ג דחשיב אבר מן החי ברי' איסור תערובו' דשור הנסקל ודחטאות המתות [לאו משום אמ"ה אלא שלא ישחוט ויאכל משום חטאת המתה עי' תוס' זבחים ע"ב, ע"א ד"ה וליבטלו] ושור הנסקל וכי שחיט להו אזיל לי' איסור אבר מן החי ואיסור חטאות המתות ושור הנסקל אפילו שלם לא חשיב ברי' מידי דהוה אחלב ודם ונבילה והתם בדאורייתא קיימי. הלכך אפי' תמצא לומר דחשיבי וראוין להתכבד בהן בעבור זה לא אמור רבנן שנאבד את הקדשים היכא שמתו הואיל ומדאוריית' [בטלי] אוקמוה אדאורייתא משום חומרא דקדשים. הא למדת דכל מה שכתב שאינו יכול להיות כלל. ומש"כ בשם ה"ר אברהם מטול זצ"ל מעשה באחד ששחט ד' עופות והאחרון לא בדק בסימנין ונתערבו והתיר בשם רבינו יצחק זצ"ל מטעם ספק ספיקא. הא ודאי כחומץ לשינים וכעשן לעינים וח"ו פה קדוש יאמר דבר זה חלילה ונשתקע הדבר ולא נאמר, דודאי אין כאן ספק ספיקא דהואיל ולא בדק בסימנין נבילה גמורה היא דקיי"ל כרב הונא [לעיל ט', ע"א] דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה וכ"ז שלא בדק בסימנין לא נודע לן שנשחטה. ולר' אליעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר ינאי הוי טריפה ואסורה באכילה ובמתני' תנא נבילה ומטמאה ובודאי בדק הסימנין לאחר שחיטה, אבל הא דאתינן עלה שידוע בודאי שלא בדק בסימנין וגם השוחט אומר שלא בדק הרי היא אסורה ודאית ואינה ספק דקיי"ל כחזקה דרבה.
